קִוּוִיתִי – אני מקווה
המילה קִוּוִיתִי (קיוויתי, "אני מקווה") מבטאת את לִבּוֹ של תהילים ק"ל. המשורר זועק "מִמַּעֲמַקִּים"—מקום של בדידות, כאב או חוסר ודאות—בכנות, אך השיר לא מסתיים שם. בעצם הפנייה כלפי מעלה והזעקה, אתה נותן קול לכאב ולַתקווה שלך, מתוך אמונה שכל זעקה נשמעת, שכל רגע חשוב.
לקוות זה לא רק לאחל למחר טוב יותר—זה להישאר מושרש באמון שגאולה יכולה לבוא גם מהמעמקים עצמם. גם כאשר התשובות רחוקות, כשהעולם נראה לא צודק, יש לך את הזכות הרוחנית לבטא גם את הכאב וגם את האמונה שדברים יכולים להשתנות. תקווה כזו היא חזקה, עיקשת וקדושה.
אם אתה מרגיש אבוד, תן ל"קיוויתי" להזכיר בעדינות: מותר לך להביא את כל הרגשות—צער, כעס, כמיהה ותקווה—בכנות לפני אלוהים. כך עשה המשורר, ומצא משמעות וכוח בעצם ההמתנה.
שתף את אשר על לבך עם מישהו שאתה סומך עליו, או—אם תרצה אוזן קשבת—פנה לרב ארי בכל עת.
הצעה למחשבה:
הקדש דקה אחת כדי לקרוא בשם דבר שאתה מקווה או כמה אליו. כיצד מתן רשות לעצמך לקוות, גם מתוך כאב, מרכך את לבך או מקל על עולך?