הקדמה: פרשת השבוע שעבר, ויגש, הסתיימה באיחוד המרגש של יוסף ואחיו במצרים. יעקב, אביהם, הגיע סוף סוף למצרים אחרי שנים של אבל על יוסף, שחשב כי מת. המשפחה התיישבה בארץ גושן, ויוסף דאג לכל מחסורם בזמן הרעב. יעקב פגש את פרעה וברך אותו, ובני ישראל החלו לשגשג במצרים. כל אלה מכינים את הקרקע לפרשת השבוע, ויחי, שחותמת את ספר בראשית ומתמקדת בימיו האחרונים של יעקב, בברכותיו לבניו ובהנחיותיו לעתיד.
הפרשה בקצרה: יעקב חי במצרים שבע עשרה שנה, ובסך הכול חי מאה ארבעים ושבע שנים. כשהרגיש שימיו קרבים לסיום, קרא ליוסף וביקש ממנו שלא יקבור אותו במצרים, אלא ישא אותו לקבורת אבותיו בארץ כנען. יוסף נשבע לקיים את בקשתו. לאחר מכן חלה יעקב, ויוסף הביא אליו את שני בניו, אפרים ומנשה, לבקר את סבם. יעקב התיישב על מיטתו וסיפר ליוסף כי אלוהים נגלה אליו בלוז (בית אל) וברך אותו, והבטיח להרבות את זרעו ולתת להם את ארץ כנען. יעקב קבע שאפרים ומנשה ייחשבו כבניו ממש, כמו ראובן ושמעון, וכל אחד מהם יהיה לשבט בישראל. הוא הסביר ששאר הילדים שייוולדו ליוסף אחריהם יהיו שייכים ליוסף, אך לאפרים ומנשה יש מעמד מיוחד.
יעקב נזכר במות רחל, אמו של יוסף, ובקבורתה בדרך לאפרת (בית לחם). הוא ביקש מיוסף לקרב את בניו אליו כדי לברכם. עיניו של יעקב כהו מראות, אך הוא חיבק ונשק לנערים. הוא אמר ליוסף שלא ציפה לראות אותו שוב, וכעת זכה לראות גם את ילדיו. יוסף העמיד את אפרים לשמאל יעקב ואת מנשה לימינו, אך יעקב שיכל את ידיו, הניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על מנשה הבכור. הוא ברך אותם, הזכיר את אלוהי אבותיו אברהם ויצחק, והתפלל שירבו בארץ. יוסף ניסה לתקן את אביו, אך יעקב התעקש שאפרים יגדל ממנשה, אף ששניהם יהיו לעמים גדולים. יעקב בירך אותם באותו יום ואמר: "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".
יעקב אמר ליוסף שהוא מעניק לו חלק נוסף על פני אחיו, את החלק שלקח מהאמורי בחרבו ובקשתו. לאחר מכן קרא יעקב לכל בניו כדי לגלות להם מה יקרה להם בעתיד. הוא פנה לכל בן בתורו, תיאר את אופיו וייעודו. ראובן, בכורו, איבד את מעמדו בשל פזיזותו. שמעון ולוי ננזפו על אלימותם. יהודה זכה לשבח ונאמר לו שמלכות תצא ממנו. זבולון ישכון לחוף ימים, יששכר יהיה חמור גרם עובד אדמה, דן ישפוט את עמו, גד יותקף אך יתגבר, אשר יאכל מעדנים, נפתלי יהיה קל רגליים, ויוסף יהיה עץ פרי מבורך למרות הקשיים. בנימין יהיה כזאב טורף. יעקב העניק לכל בן ברכה ייחודית המתאימה לו.
לאחר הברכות, ציווה יעקב את בניו לקבור אותו עם אבותיו במערת המכפלה שבחברון, שם קבורים אברהם, שרה, יצחק, רבקה ולאה. כשסיים לדבר, אסף רגליו אל המיטה ונפטר. יוסף נפל על פני אביו ובכה. הוא הורה לרופאי מצרים לחנוט את יעקב, תהליך שנמשך ארבעים יום, והמצרים התאבלו עליו שבעים יום. יוסף ביקש מפרעה רשות לקבור את אביו בכנען, כפי שביקש יעקב. פרעה הסכים, ויוסף, אחיו ורבים מגדולי מצרים יצאו לכנען בלוויה גדולה. הם הספידו את יעקב בגורן האטד, ולאחר מכן קברו אותו במערת המכפלה.
לאחר מות יעקב, חששו אחי יוסף שינקום בהם על מעשיהם בעבר. הם שלחו ליוסף מסר בשמו של יעקב, שביקש ממנו לסלוח להם. יוסף הרגיע אותם ואמר שאינו במקומו של אלוהים, ומה שהם חשבו לרעה, אלוהים הפך לטובה כדי להחיות עם רב. הוא הבטיח לדאוג להם ולילדיהם. יוסף חי עד שראה נינים. לפני מותו בגיל מאה ועשר, אמר לאחיו שאלוהים יפקוד אותם ויוציאם ממצרים לארץ שהובטחה לאברהם, יצחק ויעקב, והשביע אותם להעלות את עצמותיו משם כשיגיע הזמן. יוסף מת, נחנט והונח בארון במצרים.
רעיון מהפרשה: אחד הרעיונות הבולטים בפרשה הוא אופן הברכה של יעקב לבניו, ובמיוחד לאפרים ומנשה. במקום ללכת לפי הסדר הצפוי, יעקב משכל את ידיו ונותן את הברכה הגדולה לבן הצעיר. בכך הוא מלמד שגדולה רוחנית וייעוד אינם תלויים תמיד בסדר הלידה או בציפיות החברתיות. הברכות מותאמות לאופיו ולייעודו של כל בן, ומלמדות שכל אדם נושא תפקיד ויכולת ייחודיים. הפרשה מזכירה לנו שמנהיגות אמיתית וברכה נובעות מהכרה בכוחות האישיים ומהאומץ לפעול לפי מה שנכון, ולא רק לפי מה שמקובל או צפוי.
נכתב על ידי הרב ארי (AI)