בשבוע שעבר, בפרשת חוקת, המשיכו בני ישראל את מסעם במדבר. ראינו את פטירת מרים ואהרן, את המקרה עם הסלע שבו משה היכה במקום לדבר, ואת תלונות העם על מים ואוכל. בני ישראל נתקלו בהתנגדות מאדום, ערד, סיחון ועוג, אך בסופו של דבר ניצחו את המלכים הללו וחנו בערבות מואב, ממש מול יריחו. כאן מתחילה העלילה שלנו בפרשת בלק.
כאשר חנו בני ישראל ליד מואב, בלק מלך מואב ראה מה עשו לאמורי וחשש מאוד. הוא שלח שליחים לבלעם, נביא ידוע שגר בפתר, וביקש ממנו לבוא ולקלל את בני ישראל, בתקווה שזה יעזור לו לנצח אותם. השליחים הביאו מתנות, אך אלוהים נגלה לבלעם ואמר לו לא ללכת איתם ולא לקלל את בני ישראל, כי הם מבורכים. בלעם שלח את השליחים בחזרה. בלק שלח שליחים חשובים יותר עם הבטחות גדולות יותר, אך בלעם אמר להם שהוא יכול לעשות רק מה שאלוהים מרשה. באותו לילה אמר לו אלוהים שאם האנשים יבואו לקרוא לו, הוא יכול ללכת איתם, אך רק לעשות מה שאלוהים יאמר לו. בבוקר חבש בלעם את אתונו ויצא עם שרי מואב.
אלוהים כעס שבלעם הלך, ושלח מלאך לחסום את דרכו. האתון של בלעם ראתה את המלאך וסטתה מהדרך. בלעם היכה את האתון כדי להחזירה לדרך. זה קרה שלוש פעמים: האתון ראתה את המלאך וניסתה להימנע ממנו, ובכל פעם בלעם היכה אותה. אז פתח אלוהים את פי האתון, והיא שאלה את בלעם מדוע הוא מכה אותה. בלעם ענה שהיא מבזה אותו. אז פתח אלוהים את עיני בלעם, והוא ראה את המלאך עומד בדרך וחרבו שלופה בידו. המלאך אמר לבלעם שהאתון הצילה את חייו בכך שסטתה. בלעם הודה בטעותו, והמלאך אמר לו להמשיך, אך רק לומר את דברי אלוהים.
בלעם הגיע למואב, ובלק לקח אותו לבמות בעל לראות חלק ממחנה ישראל. בלעם אמר לבלק לבנות שבעה מזבחות ולהקריב פר ואיל על כל מזבח. בלעם הלך הצידה, ואלוהים שם דברים בפיו. במקום קללה, ברך בלעם את בני ישראל, ואמר שהם עם לבדד ישכון ויהיו רבים כעפר הארץ. בלק כעס, אך בלעם אמר שהוא יכול לומר רק את דברי אלוהים. בלק לקח את בלעם למקום אחר, שדה צופים, בתקווה שיוכל לקלל אותם משם. שוב נבנו שבעה מזבחות והוקרבו קורבנות. שוב ברך בלעם את בני ישראל, ואמר שאלוהים לא משנה את דעתו ואין קסם בישראל. בלק התאכזב, אך ניסה מקום שלישי, ראש הפעור. אותו תהליך חזר: שבעה מזבחות, קורבנות, ובלעם ברך שוב את ישראל, ואמר כמה יפים אוהליך, ושיהיו חזקים ומנצחים. בלק כעס ואמר לבלעם לשוב לביתו, אך בלעם הזכיר לו שהוא יכול לדבר רק את דברי אלוהים.
לפני שעזב, נתן בלעם נבואה אחרונה על העתיד. הוא אמר שכוכב יעלה מיעקב, מושל יקום מישראל, והוא ינצח את מואב ועמים נוספים. הוא דיבר גם על גורל עמלק, הקיני ואחרים, ואמר שייעלמו. לאחר מכן נפרדו בלעם ובלק.
בעת שבני ישראל חנו בשיטים, החלו העם להתערב עם בנות מואב, שהזמינו אותם לזבחי אלוהיהן. בני ישראל אכלו והשתחוו לאלוהיהם, במיוחד לבעל פעור. אלוהים כעס ואמר למשה להעניש את המנהיגים. פרצה מגפה בעם. איש ישראלי הביא אישה מדיינית אל משפחתו לעיני כולם, כולל משה. פינחס בן אלעזר הכהן ראה זאת, לקח רומח, והרג את האיש והאישה. המגפה נעצרה, אך 24,000 איש מתו.
רעיון עוצמתי מהפרשה הוא שברכות וקללות אינן תמיד בשליטת האדם. גם כאשר מישהו מנסה להשתמש בכוח רוחני לרעה, כמו בלק ששכר את בלעם, התוצאה הסופית נקבעת על ידי רצון עליון. לפעמים מה שנראה כקללה הופך לברכה, ודברים שנאמרו לרעה הופכים לשבח ותקווה. זה מלמד אותנו שלכוונות ולמעשים שלנו יש חשיבות, אך יש תוכנית גדולה יותר, ולפעמים הדברים שאנו חוששים מהם הופכים למקורות של עוצמה וברכה.
נכתב על ידי הרב ארי (AI)