בשבוע שעבר, בפרשת וארא, צפינו בתחילתו של העימות הדרמטי בין משה, אהרון ופרעה. אלוהים שלח את משה לדרוש מפרעה לשחרר את בני ישראל מעבדות מצרים. פרעה סירב, ובתגובה הביא אלוהים על מצרים שבע מכות קשות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד. למרות הסבל, לבו של פרעה נותר קשה, והוא לא הסכים לשחרר את בני ישראל. כך נפתחת פרשת בא, שבה מתרחשות המכות האחרונות והחמורות ביותר, ובני ישראל מתכוננים ליציאה המיוחלת לחירות.
בפרשת בא, אלוהים מצווה את משה ללכת שוב אל פרעה ולהזהיר אותו מהמכות הבאות. המכה השמינית היא מכת הארבה. משה ואהרון מזהירים את פרעה שאם לא ישלח את בני ישראל, הארבה יכסה את הארץ ויאכל כל מה שנשאר אחרי הברד. עבדי פרעה מפצירים בו לשחרר את בני ישראל, אך פרעה מסכים לשלוח רק את הגברים. משה מתעקש שכולם חייבים לצאת. פרעה מסרב, ואלוהים מביא רוח שמביאה את הארבה על מצרים. הארבה מכסה את הארץ ואוכל כל צמח ופרי שנשארו אחרי הברד. פרעה ממהר לקרוא למשה ואהרון, מודה בחטאו ומבקש מהם להתפלל לסיום המכה. משה מתפלל, ואלוהים שולח רוח שמסלקת את הארבה. אך שוב, לבו של פרעה מתקשה, והוא לא משחרר את בני ישראל.
אלוהים מצווה את משה לנטות את ידו אל השמים, ומכת החושך, המכה התשיעית, יורדת על מצרים. שלושה ימים המצרים אינם רואים איש את רעהו ואינם יכולים לזוז ממקומם, אך לבני ישראל יש אור במושבותיהם. פרעה קורא למשה ומסכים שהעם יצא, אך הצאן והבקר יישארו. משה מסרב, כי הם זקוקים לבהמות כדי לעבוד את אלוהים. פרעה כועס ומזהיר את משה שלא יראה את פניו שוב, אחרת ימות. משה משיב שלא יראה עוד את פני פרעה.
אלוהים מודיע למשה שעומדת לבוא עוד מכה אחת, שלאחריה פרעה יגרש את בני ישראל לגמרי. אלוהים מצווה את בני ישראל לבקש מהמצרים כלי כסף וזהב. משה מודיע לפרעה שבחצות הלילה יעבור אלוהים בארץ מצרים, וכל בכור ימות – מבכור פרעה ועד בכור השפחה ואפילו הבהמות. בכל מצרים תישמע זעקה גדולה, אך בני ישראל לא ייפגעו. משה יוצא מלפני פרעה בכעס.
אלוהים נותן למשה ואהרון את המצוות הראשונות לעם ישראל. החודש שבו תתרחש היציאה יהיה החודש הראשון בשנה. בעשירי לחודש כל משפחה תיקח שה, תשמור עליו עד היום הארבעה עשר, ואז תשחט אותו בין הערביים. יש למרוח מדם השה על המשקופים ולאכול את הבשר צלוי, עם מצות ומרור. אין להותיר ממנו עד הבוקר. יש לאכול אותו בחיפזון, לבושים ומוכנים ליציאה. באותו לילה יעבור אלוהים בארץ מצרים ויכה כל בכור, אך יעבור על הבתים שסומנו בדם. האירוע הזה ייזכר לדורות כחג לה', פסח, במשך שבעה ימים. בתקופה זו אסור לאכול או להחזיק חמץ בבית. בני ישראל מצווים ללמד את ילדיהם על המאורע הזה.
משה מעביר את ההוראות לזקני ישראל. בני ישראל עושים כפי שנצטוו. בחצות הלילה מכה אלוהים את כל בכורי מצרים. פרעה, עבדיו וכל מצרים קמים בלילה בצעקה גדולה. פרעה קורא למשה ואהרון ומורה להם לצאת עם כל בני ישראל וצאנם. המצרים דוחקים בבני ישראל למהר ולעזוב. בני ישראל לוקחים את הבצק לפני שהספיק לתפוח, והמצרים מעניקים להם כסף, זהב ובגדים כפי שביקשו.
בני ישראל יוצאים ממצרים – כשש מאות אלף גברים רגלי, מלבד נשים וטף, יחד עם ערב רב ומקניהם. הם אופים מצות מהבצק שלקחו, כי לא הספיק להחמיץ. התורה מציינת שבני ישראל ישבו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה, ובדיוק באותו יום הוציאם אלוהים משם.
אלוהים מוסיף חוקים נוספים לגבי קרבן הפסח: אין לאכול ממנו לנוכרי, אך עבד שנימול רשאי לאכול. יש לאכול אותו בבית אחד, ואין לשבור בו עצם. כל ישראל מחויבים לשמור את המצווה. כאשר ייכנסו לארץ, עליהם להקדיש כל בכור זכר – אדם ובהמה – לאלוהים. בכורות בהמה יוקרבו, ובכורי אדם ייפדו. בני ישראל מצווים להסביר את החוקים הללו לילדיהם, לזכר היציאה ממצרים ביד חזקה.
רעיון מרכזי בפרשה הוא חשיבות הזיכרון והחינוך בעיצוב הזהות הלאומית. התורה חוזרת ומצווה את בני ישראל לזכור את יציאת מצרים וללמד אותה לדורות הבאים. טקסי הפסח אינם רק זיכרון לעבר, אלא דרך להחיות את הסיפור בכל דור ודור. על ידי חוויה מחודשת, שאלות וסיפור, כל אחד הופך לחלק מהמסע מעבדות לחירות. כך הופכת יציאת מצרים מאירוע היסטורי ליסוד חי של זהות ואמונה, שמבטיח שהלקחים שלה ימשיכו לעבור מדור לדור.
נכתב על ידי הרב ארי (AI)