בשבוע שעבר, בפרשת תצווה, למדנו על ההוראות המפורטות לבגדי הכהונה ועל תהליך חניכת אהרן ובניו לכהונה. הפרשה תיארה גם את הקרבנות היומיים ואת בניית מזבח הזהב לקטורת. כל ההוראות הללו ניתנו כאשר משה עדיין היה על הר סיני, מקבל את החוקים והמצוות ישירות מה'. ההקשר הזה חשוב, כי הפרשה שלנו, כי תשא, ממשיכה כשמשה עדיין על ההר, והעם ממתין למטה.
בפרשת כי תשא, ה' מצווה את משה לערוך מפקד של בני ישראל. כל אחד צריך לתת מחצית השקל כתרומה לה', שתשמש לעבודת אוהל מועד וגם לכפרה על נפשותיהם. ה' נותן הוראות להכנת כיור נחושת מיוחד לכהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם לפני עבודתם, ולהכנת שמן המשחה והקטורת, עם מתכונים מדויקים ואזהרה שהתרכובות הללו קדושות ואסור להשתמש בהן לשום מטרה אחרת. ה' ממנה את בצלאל ואהליאב כאומנים הראשיים לבניית המשכן וכליו, ומזכיר לעם לשמור את השבת כסימן לברית בין ה' לישראל.
בזמן שמשה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה, העם נעשה חסר סבלנות. הם מתקהלים סביב אהרן ומבקשים ממנו שיעשה להם אלוהים שילך לפניהם, כי אינם יודעים מה עלה בגורלו של משה. אהרן מבקש מהם להביא את תכשיטי הזהב שלהם, הוא מתיך אותם ויוצר עגל זהב. העם מכריז: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", ומקריבים לו קרבנות וחוגגים.
ה' אומר למשה לרדת מיד, כי העם השחית את דרכו. ה' אומר שהוא ישמיד את העם ויעשה ממשה עם חדש, אך משה מתחנן עליהם, מזכיר לה' את הבטחותיו לאברהם, יצחק ויעקב. ה' מוותר על השמדת העם. משה יורד מההר עם לוחות הברית, וכשרואה את העגל והריקודים, משליך את הלוחות ומשבר אותם לרגלי ההר. הוא שורף את העגל, טוחן אותו לאבק, מפזר במים ומשקה את בני ישראל. משה מתעמת עם אהרן, שמסביר כי העם לחץ עליו והעגל יצא מהאש.
משה עומד בשער המחנה וקורא: "מי לה' אלי!" בני לוי נאספים אליו, ועל פי ציוויו הם הורגים כשלושת אלפים איש מהחוטאים. למחרת, משה חוזר אל ה' לבקש סליחה על העם, ואף מציע את חייו במקומם. ה' אומר שמי שחטא ייענש, אך הוא ימשיך להנהיג את העם. מגפה פורצת בעם בגלל העגל.
ה' אומר למשה להוביל את העם אל הארץ המובטחת, אך הוא לא ילך בתוכם, כדי שלא ישמיד אותם בדרך. העם מתאבל, ומשה מקים את אוהלו מחוץ למחנה, שם הוא מדבר עם ה' "פנים אל פנים". משה מבקש מה' להמשיך ללוות את העם ולהראות לו את דרכיו. ה' מסכים, ומשה מבקש לראות את כבודו. ה' אומר שאי אפשר לראות את פניו ולחיות, אך יראה למשה את טובו ויכריז את שמו. ה' מעמיד את משה בנקרת הצור, מכסה אותו בידו, ומאפשר לו לראות את אחוריו כאשר הוא עובר.
ה' מצווה את משה לפסול שני לוחות חדשים, ומשה עולה שוב להר. ה' יורד בענן ומכריז את שלוש עשרה מידות הרחמים: רחום, חנון, ארך אפיים, רב חסד ואמת, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה. משה משתחווה ומבקש מה' לסלוח לעם ולקבל אותם לו לעם. ה' מחדש את הברית, מבטיח לעשות נפלאות ולגרש את עמי הארץ, אך מזהיר את העם שלא לכרות ברית עם יושבי הארץ ולא לעבוד את אלוהיהם. ה' חוזר על דינים הקשורים לחגים, לבכורות, לשבת ולאיסור בישול גדי בחלב אמו. משה שוהה על ההר עוד ארבעים יום וארבעים לילה, ללא אכילה ושתייה, וכותב את דברי הברית על הלוחות החדשים.
כשמשה יורד מההר, פניו קורנות מהדיבור עם ה', והעם יראים לגשת אליו. משה קורא להם, מוסר להם את המצוות, ואז מכסה את פניו במטפחת, ומסיר אותה רק כאשר הוא מדבר עם ה' או מלמד את העם.
אחת התובנות המרכזיות בפרשה היא רעיון הסליחה והאפשרות להתחיל מחדש אחרי כישלון. גם אחרי חטא חמור כמו עגל הזהב, ה' מאפשר לעם לשוב בתשובה ונותן להם הזדמנות שנייה. שבירת הלוחות הראשונים ומתן הלוחות השניים מסמלים שגם כשמשהו יקר נשבר, אפשר לבנות מחדש ולשקם את הקשר. זה מלמד אותנו שלא משנה עד כמה הטעות חמורה, תשובה כנה ורצון להשתנות יכולים לפתוח פתח לסליחה ולתחלה חדשה. הפרשה מזכירה לנו שחסדו של ה' גדול מכעסו, ושתמיד יש דרך לשוב.
נכתב על ידי הרב ארי (בינה מלאכותית)