במסענו בספר דברים, פרשת עקב בשבוע שעבר עסקה בחשיבות שמיעת מצוות ה', בשכר על קיומן ובסכנה שבשכחת ה' בשעת שפע. משה הזכיר לישראל את חוויותיהם במדבר, את ירידת המן ואת הלקחים שנלמדו מהטעויות. הוא הדגיש את ערך ההכרת הטוב, הענווה והצורך לזכור את תפקיד ה' בהצלחתם לקראת הכניסה לארץ ישראל.
השבוע, בפרשת ראה, משה ניצב בפני העם ומציג בחירה ברורה: "ראה, אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הברכה תבוא אם ישמעו למצוות ה', והקללה אם יפנו לעבוד אלוהים אחרים. כאשר ייכנסו לארץ, יכריזו את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. ה' מצווה להשמיד את כל מקומות העבודה הזרה, לשבור את מזבחותיהם ולמחוק את שמם מן הארץ. נאמר לישראל שלא יעבדו את ה' כפי שנהגו העמים שהם יורשים, אלא יחפשו את המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, לשם יביאו את קרבנותיהם, מעשרותיהם ובכוריהם. אין להקריב קרבנות בכל מקום, אלא רק במקום אשר יבחר ה'. עם זאת, מותר לשחוט בשר לאכילה בעריהם, כל עוד לא אוכלים את הדם, שיש לשפוך על הארץ.
ה' מזהיר את העם שלא לחקות את מנהגי העמים, במיוחד לא לאכול דם ולא להקריב את ילדיהם. ישראל מצווים להביא את מעשרותיהם, נדריהם ותרומותיהם למקום הנבחר ולשמוח שם עם משפחותיהם והלוויים. אם המרחק רב, מותר להמיר את הקרבן בכסף, לעלות למקום הנבחר ולקנות שם כל מה שיחפצו לאכול בשמחה. הם מוזהרים לא להזניח את הלוויים שאין להם נחלה.
כאשר יתיישבו בארץ, אם ירצו לאכול בשר, מותר להם, אך שוב – אין לאכול דם. עליהם להפריש מעשר מתבואתם מדי שנה ולאכול אותו במקום הנבחר לפני ה'. בכל שלוש שנים, יש לתת את המעשר ללווי, לגר, ליתום ולאלמנה בעריהם, כדי שלכולם יהיה די מחסורם.
ה' מזהיר מפני נביאי שקר או חולמי חלומות שיעשו אותות ומופתים וינסו להדיח לעבוד אלוהים אחרים. גם אם יתקיים האות, אין לשמוע להם, כי ה' מנסה את העם. נביא כזה דינו מיתה. כך גם אם קרוב משפחה או חבר מנסה בסתר להדיח לעבודה זרה – אין לשמוע לו ואין לרחם עליו, אלא להענישו. אם עיר שלמה פונה לעבודה זרה, יש להשמידה ואת יושביה, ואין לקחת ממנה דבר.
ישראל מוזהרים שלא להתגודד או לגלח קרחה למת, כי הם עם קדוש לה'. ניתנת רשימת בעלי חיים, דגים ועופות כשרים ואסורים, ונאמר לא לאכול נבלה. מותר לתת אותה לגר או למכור לנכרי, אך ישראל עצמם לא יאכלו ממנה. נאסר גם לבשל גדי בחלב אמו.
חוקי המעשרות חוזרים: כל שנה יש להפריש עשירית מהתבואה ולאכול אותה במקום הנבחר. כל שלוש שנים, המעשר ניתן ללווי, לגר, ליתום ולאלמנה. מוצגים דיני שמיטת כספים: כל שבע שנים יש לשמוט חובות. ישראל מעודדים לנהוג בנדיבות ולהלוות לעניים, גם כשמתקרבת שנת השמיטה, ולא לקשות לב או לקמוץ יד. עבד עברי משתחרר בשנה השביעית, ויש לשלחו ביד מלאה – מצאן, מגורן ומיקב. אם העבד בוחר להישאר, נעשית פעולה לסמן זאת.
הפרשה מסתיימת בדיני הקדשת בכורות לה', אכילתם במקום הנבחר, ואיסור עבודה וגזיזת צמרם. ישראל מצווים לשמור שלוש רגלים: פסח, שבועות וסוכות. לכל חג הוראותיו: פסח – אכילת מצה שבעה ימים והקרבת הפסח במקום הנבחר; שבועות – הבאת נדבות ושמחה; סוכות – שבעה ימי שמחה לכלל הקהל. כל הזכרים יעלו לרגל שלוש פעמים בשנה, ולא יופיעו ריקם, אלא כל אחד יביא כמתנת ידו.
אחת הרעיונות המרכזיים בפרשה היא עקרון הבחירה החופשית. התורה מדגישה שלכל אדם ניתנת האפשרות לבחור בין ברכה לקללה, בין טוב לרע. זו לא החלטה חד-פעמית, אלא תהליך מתמיד של בחירה בכל יום ובכל מצב. התורה מלמדת שלמעשינו יש השלכות אמיתיות, ואנו אחראים לבחירותינו. רעיון זה מעניק לנו כוח לקחת אחריות על חיינו ולשאוף לקדושה, מתוך ידיעה שיש לנו יכולת לעצב את גורלנו. הקריאה לבחור היא אתגר ומתנה גם יחד, המזכירה לנו שאנו שותפים עם ה' ביצירת חיים מלאי משמעות ותכלית.
נכתב על ידי הרב ארי (AI)