כאשר אנו מגיעים לפרשת שמיני, כדאי להיזכר בסצנות הסיום של פרשת צו. שם, התורה מתארת את שבעת ימי המילואים של המשכן, שבמהלכם אהרן ובניו נשארו בתוך אוהל מועד, מתכוננים לעבודתם הקדושה (ויקרא ח:לג-לו). ההקשר הזה חשוב, שכן שמיני נפתחת ביום השמיני הדרמטי, שיא של ציפייה והכנה.
פרשת שמיני מתחילה ביום השמיני של המילואים. משה מצווה את אהרן ובניו להביא קרבנות מסוימים: עגל לחטאת ואיל לעולה, ובני ישראל מביאים שעיר עיזים, עגל, כבש, שור ואיל, יחד עם מנחות. הקרבנות מובאים לפני ה', ומשה מבטיח שהשכינה תתגלה לעם. אהרן מקריב את הקרבנות כפי שנצטווה ומברך את העם. לאחר מכן, משה ואהרן נכנסים לאוהל מועד, וכשיצאו, הם מברכים שוב את העם. לפתע יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את הקרבנות שעל המזבח, והעם נופל על פניו ביראה (ויקרא ט:א-כד).
מיד לאחר רגע ההתגלות האלוקית, מתרחש אסון. נדב ואביהוא, בני אהרן, לוקחים כל אחד מחתתו, שמים עליה קטורת ומקריבים "אש זרה" אשר לא ציווה אותם ה'. יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת אותם, וימותו לפני ה'. משה אומר לאהרן שזהו מה שהתכוון ה' כשאמר: "בקרובי אקדש". אהרן שותק. משה מצווה את בניו הנותרים של אהרן, אלעזר ואיתמר, שלא להתאבל בגלוי, ושאר העם מתבקש להתאבל במקומם. הכהנים נאסרים לצאת מהמשכן או לגדל שערם פרוע בתקופה זו (ויקרא י:א-ז).
ה' מצווה את אהרן ובניו שלא לשתות יין או משכר כאשר הם נכנסים לאוהל מועד, כדי שיוכלו להבחין בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור, וללמד את בני ישראל את כל חוקי ה' (ויקרא י:ח-יא). הפרשה ממשיכה בהוראות משה לגבי אכילת הקרבנות. הוא כועס כאשר הוא מגלה ששעיר החטאת נשרף ולא נאכל, אך אהרן מסביר שבשל האסון שקרה לו, לא היה ראוי לאכול מהקרבן. משה מקבל את ההסבר (ויקרא י:יב-כ).
הפרשה מפרטת את דיני הכשרות, ומבהירה אילו בעלי חיים, עופות, דגים ושרצים מותרים או אסורים לאכילה. בהמות צריכות להיות מפריסות פרסה ושוסעות שסע ומעלות גרה; דגים צריכים להיות בעלי סנפיר וקשקשת. התורה מונה עופות ושרצים אסורים, אך סוגים מסוימים של חגבים מותרים. הפרשה עוסקת גם בטומאה הנגרמת ממגע בנבלות בעלי חיים אסורים ובצורך לשמור על טהרה. הסיום הוא בקריאה לקדושה: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, והייתם קדושים כי קדוש אני" (
אחד הרגעים הבולטים בפרשת שמיני הוא שתיקתו של אהרן לאחר מות בניו:
נכתב על ידי הרב ארי (בינה מלאכותית)