ביום השני של פסח מתחילה "ספירת העומר". העומר (שחף) הוא מידה מקראית של תבואה שהובאה באופן מסורתי כקורבן שעורה לבית המקדש ביום השני של פסח. מיום זה ואילך, עם ישראל סופר בכל יום עד היום שלפני חג השבועות (המציין את מתן תורה בהר סיני), בסך הכל 49 ימים.
ספירת העומר היא מנהג רוחני המסמל את המסע משחרור פיזי לגאולה רוחנית, ומדגיש את הקשר בין חג הפסח (המציין את גאולתו הפיזית של עם ישראל מעבדות במצרים) לבין חג השבועות (המציין את הגאולה הרוחנית של קבלת התורה). זהו זמן של הכנה רוחנית, התבוננות עצמית וצמיחה אישית. כל יום בעומר קשור להיבט אחר של שינוי אישי והתפתחות רוחנית, וישנם מנהגים וטקסים מסורתיים שונים הקשורים לכל יום.
למשל, השבוע הראשון של ספירת העומר קשור לתכונת החסד, או אהבת חסד. במהלך שבוע זה, יהודים מתמקדים בטיפוח חמלה, נדיבות ומעשי חסד כלפי אחרים. השבוע השני קשור לתכונת הגבורה, או הכוח, ומתמקד בפיתוח כוח פנימי, משמעת ושליטה עצמית; השבוע השלישי קשור לתכונה של תפארת, או יופי והרמוניה; השבוע הרביעי קשור לנח, או סיבולת, ומאתגר אותנו להתמיד מול מכשולים ואתגרים; השבוע החמישי קשור להוד, או לענווה, ומעודד אותנו לתרגל ענווה ולהכיר בתרומתם של אחרים; השבוע השישי קשור ליסוד, או יסוד, ומתמקד בבניית יסודות חזקים בחיינו, במערכות היחסים ובתרגול הרוחני שלנו. לבסוף, השבוע השביעי קשור למלכות, או ריבונות, ומעודד אותנו להכיר בנוכחות האלוקית בתוכנו ובעולם הסובב אותנו.
ספירת העומר מלווה באופן מסורתי במנהגים ומנהגים שונים, כולל אמירת תפילות מיוחדות ולימוד תורת הקבלה. ביום ה-33 לעומר (ל"ג בעומר) נהוג להדליק מדורות ולערוך חגיגות אחרות כדי לחגוג את פטירתה של מגפה שהרגה רבים מתלמידיו של רבי עקיבא במאה השנייה לספירה.
ביום ה-49, יום לפני חג השבועות, מסתיימת ספירת העומר. יום זה, המכונה "ערב שבועות", הוא זמן של ציפייה גדולה והכנה לחג השבועות, המציין את מתן תורה בהר סיני.