The Trait of Piety (Chasidut)

Chapter 18: The Trait of Piety (Chasidut)

מִדַּת הַחֲסִידוּת צְרִיכָה הִיא בֶּאֱמֶת לְבֵאוּר גָּדוֹל, כִּי מִנְהָגִים רַבִּים וּדְרָכִים רַבִּים עוֹבְרִים בֵּין רַבִּים מִבְּנֵי הָאָדָם בְּשֵׁם חֲסִידוּת, וְאֵינָם אֶלָּא גָּלְמֵי חֲסִידוּת בְּלִי תֹּאַר וּבְלִי צוּרָה וּבְלִי תִּקּוּן

The trait of piety truly requires a great explanation. For there are many practices and ways which circulate among many people as piety but which are nothing but the shells of piety, lacking in shape, form and correction.

וְנִמְשַׁךְ זֶה מֵחֶסְרוֹן הָעִיּוּן וְהַהַשְׂכָּלָה הָאֲמִתִּית אֲשֶׁר לְבַעֲלֵי הַמִּדּוֹת הָהֵם, כִּי לֹא טָרְחוּ וְלֹא נִתְיַגְּעוּ לָדַעַת אֶת דֶּרֶךְ ה' בִּידִיעָה בְּרוּרָה וִישָׁרָה, אֶלָּא הִתְחַסְּדוּ וְהָלְכוּ בְּמָה שֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם לְפִי הַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְלֹא הֶעֱמִיקוּ בַּדְּבָרִים וְלֹא שָׁקְלוּ אוֹתָם בְּמֹאזְנֵי הַחָכְמָה.

This stems from a lack of true in-depth study and thought on the part of these practitioners [of the shells of piety]. For they did not toil and strain themselves to attain a clear and correct knowledge of the way of G-d. But instead, they went and adopted whatever practices struck them as being pious according to first thought, without delving deeply into the matters and weighing them on the scales of wisdom.

וְהִנֵּה אֵלֶּה הִבְאִישׁוּ אֶת רֵיחַ הַחֲסִידוּת בְּעֵינֵי הֲמוֹן הָאֲנָשִׁים, וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים עִמָּהֶם, בַּאֲשֶׁר כְּבָר יַחְשְׁבוּ שֶׁהַחֲסִידוּת תָּלוּי בְּדִבְרֵי הֶבֶל אוֹ דְּבָרִים נֶגֶד הַשֵּׂכֶל וְהַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה, וְיַאֲמִינוּ הֱיוֹת כָּל הַחֲסִידוּת תָּלוּי רַק בַּאֲמִירַת בַּקָּשׁוֹת רַבּוֹת, וּוִדּוּיִים גְּדוֹלִים, וּבְכִיּוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת גְּדוֹלוֹת וּבַסִּגּוּפִים הַזָּרִים שֶׁיָּמִית בָּהֶם הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ, כִּטְבִילוֹת הַקֶּרַח וְהַשֶּׁלֶג וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלֶּה.

These people have given Piety a repulsive odor in the eyes of most people, including the intelligent among them, leading them to think Piety consists of foolish things and is counter to intelligence and sound knowledge. The masses came to believe Piety consists of nothing but reciting numerous supplications and lengthy confessions, great wailings and prostrations, strange afflictions through which a man kills himself such as immersing in ice [water] and snow, and the like

וְהִנֵּה לֹא יָדְעוּ כִּי אַף עַל פִּי שֶׁקְּצָת דְּבָרִים אֵלֶּה צְרִיכִים לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה, וּקְצָתָם רְאוּיִים לַפְּרוּשִׁים, הִנֵּה לֹא עַל אֵלֶּה נוֹסַד הַחֲסִידוּת כְּלָל, כִּי אִם הַטּוֹב שֶׁבַּמִּנְהָגִים הָאֵלֶּה הוּא רָאוּי לְהִתְלַוּוֹת אֶל הַחֲסִידוּת.

They do not realize that even while a bit of these things may be needed for sinners engaged in repentance and some for those who practice Separation (Perushim), but piety is not founded on these matters at all. Only the good of these practices are fit to accompany Piety.

אַךְ מְצִיאוּת הַחֲסִידוּת עַצְמוֹ הוּא דָּבָר עָמֹק מְאֹד לַהֲבִינוֹ עַל נָכוֹן, וְהוּא מְיֻסָּד עַל יְסוֹדוֹת חָכְמָה רַבָּה וְתִקּוּן הַמַּעֲשֶׂה בְּתַכְלִית אֲשֶׁר רָאוּי לְכָל חֲכַם לֵב לִרְדֹּף אַחֲרָיו, כִּי רַק לַחֲכָמִים לְהַשִּׂיגוֹ בֶּאֱמֶת, וְכֵן אָמְרוּ זַ"ל (אבות פ"ב): לֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד.

But actual Piety itself requires great depth to understand it correctly. It is based on foundations of great wisdom and utmost rectification of one's deeds, which befits every wise hearted man to pursue. For only the wise can truly attain it, as our sages stated: "an unlearned man cannot be pious" (Avot 2:5).

וּנְבָאֵר עַתָּה עִנְיָן זֶה עַל הַסֵּדֶר.

We will now explain this matter in proper order.

הִנֵּה שֹׁרֶשׁ הַחֲסִידוּת הוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (ברכות י"ז): אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.

The root of piety is what our sages, of blessed memory, stated: "Fortunate is the man whose toil is in the Torah and gives gratification to his Maker" (Berachot 17a).

וְהָעִנְיָן הוּא כִּי הִנֵּה הַמִּצְוֹת הַמּוּטָלוֹת עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כְּבָר יְדוּעוֹת הֵן וְחוֹבָתָן יְדוּעָה עַד הֵיכָן הִיא מַגַּעַת.

The [explanation of the] matter is as follows. It is known which mitzvot are binding on every Jew and the extent their obligation reaches.

אָמְנָם מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת הַבּוֹרֵא ית"ש אַהֲבָה אֲמִתִּית לֹא יִשְׁתַּדֵּל וִיכַוֵּן לִפְטוֹר עַצְמוֹ בְּמַה שֶׁכְּבָר מְפֻרְסָם מִן הַחוֹבָה אֲשֶׁר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, אֶלָּא יִקְרֶה לוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּקְרֶה אֶל בֵּן אוֹהֵב אָבִיו שֶׁאִלּוּ יְגַלֶּה אָבִיו אֶת דַּעְתּוֹ גִּלּוּי מְעַט שֶׁהוּא חָפֵץ בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, כְּבָר יַרְבֶּה הַבֵּן בַּדָּבָר הַהוּא וּבַמַּעֲשֶׂה הַהוּא כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ אָבִיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת וּבַחֲצִי דִּבּוּר, הִנֵּה דַּי לְאוֹתוֹ הַבֵּן לְהָבִין הֵיכָן דַּעְתּוֹ שֶׁל אָבִיו נוֹטָה לַעֲשׂוֹת לוֹ גַּם אֶת אֲשֶׁר לֹא אָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁיּוּכַל לָדוּן בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר הַהוּא נַחַת רוּחַ לְפָנָיו וְלֹא יַמְתִּין שֶׁיְּצַוֵּהוּ יוֹתֵר בְּפֵרוּשׁ אוֹ שֶׁיֹּאמַר לוֹ פַּעַם אַחֶרֶת.

But he who truly loves the Creator, blessed be He, will not strive and intend to discharge himself with the known obligations binding on every Jew. Rather, what will happen to him is the same as that of a son who loves his father. Even if his father reveals a slight indication of something he desires, already the son will strive greatly, to the best of his ability, to fulfill this thing or service. Even though the father merely mentioned it once and only halfway, this will be enough for such a son to understand the direction of his father's intent and to do for him even what he did not say explicitly. For he can deduce on his own that this thing will bring pleasure to his father, and he will not wait until his father commands him more explicitly or tells him another time.

וְהִנֵּה דָּבָר זֶה אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְּעֵינֵינוּ שֶׁיִּוָּלֵד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בֵּין כָּל אוֹהֵב וָרֵעַ, בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אָב וּבְנוֹ,

With our own eyes we can observe this matter occurring at all times and in all places between all friends and lovers, between man and wife, between father and son.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בֵּין כָּל מִי שֶׁהָאַהֲבָה בֵּינֵיהֶם עַזָּה בֶּאֱמֶת. שֶׁלֹּא יֹאמַר לֹא נִצְטַוֵּיתִי יוֹתֵר, דַּי לִי בַּמֶּה שֶׁנִּצְטַוֵּיתִי בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא מִמָּה שֶׁנִּצְטַוָּה יָדוּן עַל דַּעַת הַמְצַוֶּה וְיִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לוֹ מַה שֶׁיּוּכַל לָדוּן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְנַחַת.

The general principle: wherever the love between two is true and strong, one will not say to the other: "No more was requested of me. It's enough for me to do what I was told explicitly". Rather through what one requested, the other will infer the requester's intent and will strive to do what he deems will be pleasing to the other.

וְהִנֵּה כַּמִּקְרֶה הַזֶּה יִקְרֶה לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת בּוֹרְאוֹ גַּם כֵּן אַהֲבָה נֶאֱמֶנֶת, כִּי גַּם הוּא מִסּוּג הָאוֹהֲבִים וְתִהְיֶינָה לוֹ הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוּוּיָם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם לְגִלּוּי דַּעַת לְבַד לָדַעַת שֶׁאֶל הָעִנְיָן הַהוּא נוֹטֶה רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאָז לֹא יֹאמַר דַּי לִי בַּמֶּה שֶׁאָמוּר בְּפֵרוּשׁ, אוֹ אֶפְטוֹר עַצְמִי בַּמֶּה שֶׁמֻּטָּל עָלַי עַל כָּל פָּנִים, אֶלָּא אַדְּרַבָּא יֹאמַר כֵּיוָן שֶׁכְּבָר מָצָאתִי רָאִיתִי שֶׁחֶפְצוֹ יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ נוֹטֶה לָזֶה, יִהְיֶה לִי לְעֵינַיִם לְהַרְבּוֹת בְּזֶה הָעִנְיָן וּלְהַרְחִיב אוֹתוֹ בְּכָל הַצְּדָדִין שֶׁאוּכַל לָדוּן שֶׁרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ חָפֵץ בּוֹ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.

Similar to this will occur to he who loves his Creator with a faithful love. For G-d is also a class of those who are loved. Thus, the mitzvot which are clear and familiar will be to him only as a revelation of intent, to indicate to him that the will and desire of G-d inclines in the direction of that principle. Then, he will not say to himself "it is enough for me what was stated explicitly", or "I will discharge my duty with what is nonetheless incumbent upon me". Rather, on the contrary, he will say "since I discovered and saw that G-d's desire inclines to this, this will be a guide for me to increase in this matter and to expand it in all directions which I can infer that His will desires. Such a person is called: "one who gives gratification to his Maker".

נִמְצָא כְּלָל הַחֲסִידוּת הַרְחָבַת קִיּוּם כָּל הַמִּצְוֹת בְּכָל הַצְּדָדִין וְהַתְּנָאִים שֶׁרָאוּי וְשֶׁאֶפְשָׁר.

Hence, the general matter of Piety is to expand the fulfillment of all the mitzvot in all sides and conditions which are proper and possible.

וְהִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁהַחֲסִידוּת מִמִּין הַפְּרִישׁוּת, אֶלָּא שֶׁהַפְּרִישׁוּת בַּלָּאוִין וְהַחֲסִידוּת בַּעֲשִׂין וּשְׁנֵיהֶם עִנְיָן אֶחָד, שֶׁהוּא לְהוֹסִיף עַל הַמְפֹרָשׁ מָה שֶׁנּוּכַל לָדוּן לְפִי הַמִּצְוָה הַמְּפֹרֶשֶׁת שֶׁיִּהְיֶה נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, זֶהוּ גֶּדֶר הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי.

You can see that Piety is related to Separation. Only that Separation is in the negative commandments while Piety is in the positive commandments. But both are of the same matter, namely, to add on to what was explicitly stated in the mitzvot what we can deem will be pleasing before G-d, blessed be He. This is the definition of true Piety.

וְעַתָּה נְבָאֵר חֲלָקָיו הָרָאשִׁיִּים.

We will now explain its primary divisions.

Previous Chapter Next Chapter